תגמול לקוחות על חוסר נאמנות בענף סוכני הנסיעות.

 מותו/לידתו של ענף סוכני הנסיעות

"התחרות הו התחרות הזו כל כך קשה לי אמר לי הסוכן. אחד אוכל את השני את השלישי. מה יהיה עם התחרות הזו? איפה הימים בהם היו לקוחות נאמנים איפה? הלכו כולם לדיגיטל. הלכו לדיגיטל. או הלכו לג'מבו". (שזה משל לחברות התעופה שמזנבות בסוכנים בהציען כרטיסי טיסה און ליין).

"ואולי", אמרתי לסוכן, "אולי כדאי לתגמל את הלקוחות על חוסר הנאמנות שלהם? אולי אם תסתכלו מסביב כולכם, כל הסוכנים, תגלו שביחד יהיה לכם יותר קל ליצור נאמנות לכלל הענף שלכם? למקצוע שלכם. לאישיות שלכם. אולי במקום להילחם אחד בשני, תעזרו אחד לשני בהשבת הלקוחות אליכם, בהמחשת הערך הגדול שלכם? כך שלפחות הלקוחות יישארו אצלכם במקום לנדוד למתחרים האמיתיים שלכם, חברות התעופה ואתרי קניית הכרטיסים והמלונות והרכב?"

"לתגמל את הלקוחות על חוסר נאמנות? אמר הסוכן. אתה השתגעת? ואני יודע שאתה הולך לתת לי דוגמה אז קדימה".

ענף בתי הקפה באנגליה סובל מחוסר תשומת לב שכן הבריטים מאוהבים בתה ואינם מודעים לעולם הקפה העמוק והעשיר ולעובדה שלהכין קפה צריך לדעת. מקצוע לכל דבר. במקום להילחם אחד בשני ואחד על לקוחותיו של השני, הפיק Prufrock Coffee  אחד מבתי הקפה הידועים בלונדון כרטיס "נאמנות" שמתגמל לקוחות על חוסר הנאמנות שלהם. "לך מפה ותחזור אחרי שכבר חקרת כמה בתי קפה אחרים, אומר Prufrock  ללקוחותיו. ענף הקפה הגיע למסקנה שבכדי לחנך את הבריטים אוהבי התה ליהנות גם מקפה משובח יש צורך להתאחד. כדי ללמד אנשים את ההבדל בין אמריקנו, לאספרסו ולסוגי פולים של קפה צריך לאחד כוחות. ברגע שהלקוח חוזר מטיול בין בתי הקפה השונים הוא יקבל כוס קפה חינם ב Prufrock . יותר קפה = פחות תה.

אפשר לחשוב שהאחווה והתשוקה יחד עם השיתוף בידע ובהנעה לפעולה של קהל שלם הם אנטי תזה לחושים עסקיים בריאים ותחרות אכזרית אבל הם הם אלה שיכולים להניע קהל לקוחות לחזור הביתה. הסיפור הוא סיפור הבחירה בקלפי בכל מחיר. זה לא משנה עבור מי תצביע העיקר שתצביע. תישאר בתוך המשחק.

והסיפור של ענף סוכני הנסיעות והתיירות  הוא להשאיר את הלקוחות שלהם בתוך המשחק. בכל מחיר. גם אם צריך פתאום לאהוב אחד את השני. לפרגן.

תביאו שלושה תביאו ארבעה תביאו חמישה רעיונות ותהרגו חלק בדרך.

חוק הברירה הטבעית של הרעיונות (מנסיוני האישי ונסיונו של עץ הליים). 

נתחיל בסיפור. יעני משל.

בגינה של השכנים שלי יש עץ ליים מיניאטורי. 

אני רואה אותו בכל יום. אני רואה את השכן שלי מעניק לו המון אהבה ותשומת לב. 

והעץ, יש לומר, עצונצ'יק, מייצר בתמורה כל שנה המון המון ליימים קטנים.

אבל 90% מהם לא גדלים לגודל של יותר מאפון. ואז נופלים. ומתים.

זה מבאס את השכן שלי. מאוד מבאס. עד שהוא הבין מה נהיה פה.

יצא לנו לדבר על זה.

"אני עוקב אחרי העץ כבר כמה עונות ובסוף הבנתי שזו הדרך של העץ שלי לייצר אחלה של ליימים. בהתחלה הוא מייצר המון ליימים קטנים מאות. נותן מאמץ גדול שיהיו הרבה על כל ענף. ואז נותן לחלשים ליפול מעצמם ומשקיע את המאמץ רק בטובים ביותר" כך אמר השכן.

איך יודע העץ אילו ליימים יהיו טובים לכשיגדלו ואילו יהיו נפלים? 

לצמחים יש יכולת קוגניטיבית לדעת מראש (תראו את הדרך שבה החמניות בשדה מפנות את פניהן אל השמש ועוקבות אחרי מסלולה במשך היום). 

עץ הליים אולי לא" יודע" כמו שאנחנו יודעים דברים אבל, ה"ליימיות" שלו, 

הזהות שלו אם תרצו, טמונה טוב ב- DNA שלו כך שהליימים הכי טובים הם 

אלו שהופכים לבוגרים בשלים ומלאי מיץ וטעם.

ליימים כמו רעיונות.

שווה לזכור את המטפורה הזו כשבאים לבחור רעיונות. מי יוצא להורג ומי יוצא לאור. 

תבינו את ה DNA שלכם. 

מי אתם? מה המותג שלכם? מה הקשר ביניכם? יותר קל ככה להחליט אילו רעיונות לפתח ואילו לזרוק.

תעשירו ותזבלו את ה"אדמה" שלכם. (זבלו זבלו חופשי)

כל המוני הרעיונות "החדשים" שיהיו לכם, יהיו תמיד זיווגים מוזרים של כל מיני דברים שיש לכם בראש. תדאגו שיהיו לכם המון דברים בראש, מכל מיני מקומות, אנשים, תרבויות, שטויות ומה לא. תעשירו את המוח וכך תוכלו ליצור עושר רב של רעיונות התחלתיים.

שימו את הרעיונות שלכם בשמש

מעט מאוד דברים גדלים בצל. רק אם תוציאו את הרעיונות שלכם לאור, לשמש, לחוות דעת של אחרים (וזה לא אומר לנהוג לפיה חוות הדעת הזו אלא רק ליצור ביקורת שתניע אתכם לחשוב שוב או להיות יצוקים עוד יותר בדעתכם), תוכלו לדעת מי מהם ישרוד ומי לא. 

 

הרעיון הנחמד. קווים נחמדים לדמותו הנחמדה.

הנחמד הוא הרעיון שמעלה חיוך של 26 מעלות בזויות הפה ושנמשך בממוצע שנייה ושלושה רגעי שנייה. נחמד. לא מרגיז אף אחד. אין מה לומר. נחמד. (Nicea בפולנית). 

הנחמד הוא חביב הקהל. הוא לא מבקש מכם דבר חוץ מלייק. לא מבקש דעה, כי אין לו דעה. לא מבקש רגש כי אין בו רגש. חוץ מחיבה. חיבה. 

"אני מחבב אותך" כתבתי לילדה בכיתה ה' כי לא ידעתי מהי אהבה. גם הנחמד לא יודע. 

הנחמד יתאים לכל מה שזז. ברצותו יהיה המגש עליו יוגש מסר נגד אונס קטינות וברצותו יעמיס עליו קמפיין פרסום ענקי ליוגורט דל שומן שאתם פשוט חייבים לנסות. הנחמד גר בפרבר נחמד בשם "פרווה" מחוץ לעיר הגדולה. הנחמד הינו אוהב אדם, מאוזן בנפשו, מקפיד על דיאטה מאוזנת ותורם במשרד. 

הרעיון הנחמד נולד עגול. אין בו פינות חדות ואפשר להקפיץ אותו בכיף מסביב לחדר. אפשר גם להוציא אותו ללא חשש מחוץ לחדר ולשחק איתו עם אחרים. לא צריך ללמד איך משחקים איתו. הוא קל משקל, מגעו כמגע העור המלאכותי, והוא מחמיא לכל הבא איתו במגע. הוא נחמד לאללה. 

הנחמד לא נולד לבד. תמיד בשלישייה או חמישייה. של נחמדים. שפשוט בא לחבק ולצבוט בלחי. קוצ'י קוצ'י קוצ'י קו! איזה מתוק. כשהוא יגדל הוא יהיה גאון של אמא. אבל הנחמד לא יגדל לעולם מעבר לביה"ס יסודי. הנחמד יישאר לנצח בכיתה ה'. ובזה כוחו. הוא לא מתיימר להיות מה שהוא לא. הוא נחמד. לכל אחד. יש אפילו כאלה שיגידו שהוא חמוד. וזה המון בשביל הנחמד. חמודי. 

הנחמד לא מבקש מכם הרבה. לא דורש הבנה. הנחמד לא רוצה שתחשבו עליו יותר מדי. קחו אותו ותיהנו.

הנחמד נכנס באוזן אחת, עובר בראש כסוכרזית הנזרקת מקצה אחד של החדר לקצה השני, ויוצא מהאוזן השנייה. אין לו שום רצון להישאר בראש שלכם. להעיק עליו או להכביד. ואולי הנחמד קצת מפחד. מפחד להיכנס לחלק החושב שלכם, לחלק שאי אפשר לעבוד עליו עם גימיקים וקסמים. הנחמד לא אוהב את החלק הזה שבכם. קצת חשוך לו שם. מפחיד וקר. הוא לא אוהב לגור ליד מחשבות כבדות משקל או כאלה עם פינות חדות וניטים ממתכת. 

הנחמד מנוסח במילים יפות. ורודות ובוהקות בטל הבוקר. יש הקוראים להן, סיסמאות. כמה מילים שאומרות הכול ולא אומרות דבר בו זמנית. אבל מעניקות הרגשה עילאית של בריאה. של יצירה. 

אם אתם רוצים לראות את הרעיון הנחמד בסביבתו הטבעית גשו לפרסומות. גשו לקיר הפייסבוק שלכם. שם הוא במיטבו. מתחנחן, מתחנפן, מתלקק ומלקק. מעוטר בתמונות נחמדות, בוהקות של שמש, ים, פרחים, תינוקות ופרפרים. 

אבל

הנחמד יכול להיות פיסת גאונות לו רק תתעלמו ממתיקותו ותקלפו אותה בקולפן ירקות. לפעמים הוא מסתיר בתוכו את הרעיון הנבזי. כמו הסצנה ההיא מ"הנוסע השמיני". אבל זה כבר בפוסט הבא. 

רעיון שמתחיל באורגזמה

הוא מגיע ללא הודעה מוקדמת. בום טראח והוא כאן. עושה כניסה גדולה מהחיים. פרוז'קטור נדלק והוא במרכז הבמה. אין לו מתחרים. כולם מתביישים בפינה. והוא, הוא כוכב נולד.

הוא מתחנף. הוא מתלקק. הוא המשיח עם החמור הלבן וכל התפאורה מסביב. הוא הגאולה בעצמה. וגם מביני עניין חשדניים ומנוסים נופלים ברשתו. מתאהבים בו עד כלות הנשמה. חיוך ענק. וכמו אהבה ראשונה הוא לא דורש מחשבה נוספת. זה זה וזהו זה. כימיה אדירה ביניכם. 

והוא מבטיח עולם ומלואו. פוליטיקאי בחסד עליון. עגול. ללא פינות חדות. פרי בשל מעץ הדעת. והוא הויאגרה של האגו שעומד ניצב וראשו בירח. הוא אומר לך שאתה הכי גדול. 

מחזיר לך את הביטחון שאבד במהלך החשיבה. מרענן לך את בתי השחי עם דאודורנט מובחר בניחוח אורן טרופי, מוחה את הזיעה הקרה ומניח מולך קערת תותים ובקבוק צונן של שמפניה. קדימה לחגוג. 

ואז אתה מציג אותו קבל עם ועדה.

מציג אותו כמות שהוא. טרי ורענן עם חבל הטבור שקשור אליך. נוטף מי שפיר. בכורך הילוד. 

והעולם מביט בו או יותר נכון, מביט בך בחיוך של הבנה. 

רק של הבנה ?!

והעולם לא רואה בו מה שאתה רואה. האידיוטים האלה. 

מה הם מבינים. זה לא סתם רעיון אתה אומר להם. 

זה הגלגל. זו האש. זו תיאוריית היחסות של איינשטיין. 

והספקות מבצבצים כמו כתמי עובש על קיר רטוב. וזה עוד לא נגמר. 

פתאום הוא תוקע לך סכין בגב אל מול כולם. "אני לא עם הטמבל הזה" הוא אומר להם. "מה לי ולו. הביא אותי בכוח הנה". ואני בכלל עדיין פג. עובר. זרע. 

ואתה נשאר לבד. באין אונות מדהימה והבנה מדהימה עוד יותר, שהוא צודק. שכל הזיקוקים וכל החצוצרות שליוו את לידתו היו שלך. לא שלו. אין ספק שיש בו משהו. אבל הבלון הזה התנפח למימדי בלון פורח בשעה שהיה צריך להיות בועת סבון. אחת מיני רבות. מיני עוד רעיונות שיתפוצצו במהלך החשיבה. 

 ואתה צובט את עצמך ואותו שוב רק כדי להרגיש את הכאב. שואל אותו שאלות. והוא נותן תשובות חלקיות. מגמגמות. הוא לא קונספט אמיתי. רק מתחזה. מאופר. מתוקתק. עושה קאבר לרעיונות גדולים מהחיים אבל מחרב אותם לחלוטין שכן אין בו דבר חוץ הופעה חיצונית אופנתית ונוצצת. 

היזהרו מכוכבים נולדים.