מותגים משקיעים המון זמן וכסף כדי שנאהב אותם.
החשיבה שלהם אומרת שאם נאהב אותם לא נעזוב אותם.
בגלל מה שמותג באמת רוצה הוא נאמנות
נאמנות זה אומר אריכות ימים. ואריכות ימים היא
הגביע הקדוש עבור עסקים.
למרות זאת, אתה יכול להיות נאמן למותג מבלי לאהוב
אותו.
אני קונה ב"סופרמרקט" הענק של המותגים
(בקניונים, ברחובות ובאינטרנט) בגלל שאני חייב.
אני משתמש בחלק מהמותגים. אני נאמן להם. אבל אין
כאן אהבה.
ברגע שמותג חדש יפתח חנות ב"סופרמרקט"
הזה, אני ניגש לבדוק אותו כאילו לא הייתי נאמן מעולם.
ברגע זה אני מכניס סטירה (מטאפורית וכלכלית) למותג הקודם ומפנה לו את גבי.
כי כמעט ואין קשר בין נאמנות לאהבה.
למשל, אני אוהב את המותג שנקרא "Hells
Pizza" (ניו
זילנד). אבל אני לא נאמן לו.
זה בגלל שאני גר קצת רחוק מהם ואין להם סניף
בישראל. הלוואי והיה.
אז למותג, אהבה או נאמנות זה אף פעם לא שחור או
לבן כמו שמקובל לחשוב.
אבל אם יש מותג מושלם אז הוא צריך להיות קבוצת כדורגל.
קבוצת כדורגל היא מותג שמשלב באופן נדיר בין נאמנות
ואהבה.
המוצר שלהם יכול להיות טוב בשבוע אחד (ניצחון) ואסון
אישי משבוע לשבוע (תבוסה).
הלקוחות שלהם יכולים לקטר, להתלונן ואף לקלל קללות
שלקוחות הישר מספריית הגהנום.
אבל הם ימשיכו לבוא כדי לקבל עוד.
זה רומן בלתי נגמר. האנדרדוג יכול לנצח בכל יום.
הקבוצה עם הכי הרבה כסף לא חייבת לזכות תמיד. ולא משנה כמה הקבוצה שלכם תאכזב אתכם,
אף פעם לא יהיה דיבור על גירושין ביניכם.
אתם יכול לבוז לבעלי הקבוצה אבל עדיין להעריץ את
הקבוצה. אתם יכולים להשלות את עצמכם שתהילת העבר יכולה לחזור והעונה הבאה תהיה
הגדולה מכולן. וכל זה לא מבוסס על משהו הגיוני יותר מאשר להרגיש משהו כלפי מים מינראליים
בבקבוק או חטיף בשקית או חברת ביטוח ישיר.
בהחלט לא. נאמנות לקבוצת כדורגל זה לא משהו הגיוני
שעושה שכל וזה לא משהו שתואם את הדפוסים הרגילים של התנהגות צרכנים כי ההיגיון שלה
פגום מאוד.
אלא אם כן במקרה של קבוצת כדורגל (וגם במקרה של
חלק מהאומנים בתחומי המוזיקה) אנחנו לא צרכנים. אנחנו אוהדים/מעריצים.
וההבדל בין השניים הוא הדבר הזה שנקרא אהבה.
עכשיו תחשבו על מותג שאתם אוהבים. ועל מותג שאתם
נאמנים לו.
כמה מותגים מאכלסים בתוכם את שני הרגשות הללו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה