יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

רעיון שמתחיל באורגזמה





הוא מגיע ללא הודעה מוקדמת. בום טראח והוא כאן. עושה כניסה גדולה מהחיים. פרוז'קטור נדלק והוא במרכז הבמה. אין לו מתחרים. כולם מתביישים בפינה. והוא, הוא כוכב נולד.

הוא מתחנף. הוא מתלקק. הוא המשיח עם החמור הלבן וכל התפאורה מסביב. הוא הגאולה בעצמה. וגם מביני עניין חשדניים ומנוסים נופלים ברשתו. מתאהבים בו עד כלות הנשמה. חיוך ענק. וכמו אהבה ראשונה הוא לא דורש מחשבה נוספת. זה זה וזהו זה. כימיה אדירה ביניכם. 

והוא מבטיח עולם ומלואו. פוליטיקאי בחסד עליון. עגול. ללא פינות חדות. פרי בשל מעץ הדעת. והוא הויאגרה של האגו שעומד ניצב וראשו בירח. הוא אומר לך שאתה הכי גדול. 

מחזיר לך את הביטחון שאבד במהלך החשיבה. מרענן לך את בתי השחי עם דאודורנט מובחר בניחוח אורן טרופי, מוחה את הזיעה הקרה ומניח מולך קערת תותים ובקבוק צונן של שמפניה. קדימה לחגוג. 

ואז אתה מציג אותו קבל עם ועדה.

מציג אותו כמות שהוא. טרי ורענן עם חבל הטבור שקשור אליך. נוטף מי שפיר. בכורך הילוד. 
והעולם מביט בו או יותר נכון, מביט בך בחיוך של הבנה. 
רק של הבנה ?!

והעולם לא רואה בו מה שאתה רואה. האידיוטים האלה. 
מה הם מבינים. זה לא סתם רעיון אתה אומר להם. 
זה הגלגל. זו האש. זו תיאוריית היחסות של איינשטיין. 
והספקות מבצבצים כמו כתמי עובש על קיר רטוב. וזה עוד לא נגמר. 

פתאום הוא תוקע לך סכין בגב אל מול כולם. "אני לא עם הטמבל הזה" הוא אומר להם. "מה לי ולו. הביא אותי בכוח הנה". ואני בכלל עדיין פג. עובר. זרע. 

ואתה נשאר לבד. באין אונות מדהימה והבנה מדהימה עוד יותר, שהוא צודק. שכל הזיקוקים וכל החצוצרות שליוו את לידתו היו שלך. לא שלו. אין ספק שיש בו משהו. אבל הבלון הזה התנפח למימדי בלון פורח בשעה שהיה צריך להיות בועת סבון. אחת מיני רבות. מיני עוד רעיונות שיתפוצצו במהלך החשיבה. 

 ואתה צובט את עצמך ואותו שוב רק כדי להרגיש את הכאב. שואל אותו שאלות. והוא נותן תשובות חלקיות. מגמגמות. הוא לא קונספט אמיתי. רק מתחזה. מאופר. מתוקתק. עושה קאבר לרעיונות גדולים מהחיים אבל מחרב אותם לחלוטין שכן אין בו דבר חוץ הופעה חיצונית אופנתית ונוצצת. 

היזהרו מכוכבים נולדים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה