כמה מאמץ משקיעים עסקים גדולים וקטנים ביצירת הלוגו שלהם. טביעת האצבע שלהם. האלמנט הגרפי שיבדל אותם משאר העולם. הרי הלוגו הוא הוא קצה של הקרחון, הוא הדובדבן שבקצפת. הוא המייצג של מהות העסק, אופיו של העסק ולפעמים גם של העומדים מאחוריו. הלוגו, הסמליל הוא הסמל, הוא הדגל הוא ה"תקווה" של המותג. ובכל זאת, בסופו של דבר, השיפוט לגבי אותו דגל נשאר בתחום שבין "יפה" ו"לא יפה".
לא יפה!
אני לא מתכוון להרחיב על לוגואים מאחר ואיני מעצב אבל אני יכול להבין משהו בלוגואים אם נשווה אותם לטביעת אצבע. אותו סממן ייחודי ויחיד של כל בן אנוש שאין אפשרות חוקית לשכפלו ולהעתיקו (אלא אם כן אתם במשימה בלתי אפשרית או שמכם בונד, ג'יימס בונד).
עכשיו. מה אני רוצה לומר?
קחו כל סרט פעולה וחפשו את הסצנה שבה מעלה איש הבולשת הפדראלית את טביעת האצבע של הטרוריסט החשוד למחשב האינטרפול. מיד הוא מקבל פרופיל מלא ומדויק של חזותו של האיש, אופיו, הרגליו, סטיותיו, דעותיו, חוגי החברה שלו, תחביביו, ניסיונו המקצועי, החברים שלו ומה לא. ברגע אחד הלוגו הופך להיות בנאדם שלם שניתן לחוות עליו דעה ובעיקר להפגין כלפיו יחס. לטוב ולרע. בעיני זה מהותו של מותג.
בפועל, רוב הלוגואים הקיימים הם עלי תאנה. כיסוי אופנתי ומעוצב לכלום. לצערי.
בעיני הלוגו הוא בעצם הזמנה לנשף. הוא ניחוח הבושם של האישה שעומדת לפניכם בתור. תפקידו הוא להבטיח הבטחה בלעדית שרק בעל הלוגו יכול לממש. תפקידו הוא לגלם את האישיות של המותג ו/או של בעל המותג כך שהמתבונן יחווה את המותג באופן בו הוא חווה פגישה עם בנאדם אמיתי. על כל השאלות, והתהיות והרגשות שטמונים במפגש הזה.
קחו כמה דקות בסרטון הבא שבו בת חמש מתארת את הלוגואים שהיא רואה, בעיניים נאיביות ומקוריות. מאלף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה